המעבר מהאזרחות לצבא II

נתחיל בשאלה הנפוצה מכל בקרב הורים לילדים מכל הגילאים - באיזו מידה האבחונים, טיפולים, התייעצויות, משברים וקשיים שילדינו עוברים לאורך הדרך משפיעים על קבלת החלטות בגיוס לצבא? המידע שמתקבל על ילדינו מגוון מאוד; ציונים, שעות שילוב בגיל היסודי, אבחונים דידקטיים, לקויות למידה, טיפול נפשי או תרופתי, אבחנות רפואיות שניתנות, כולם נכללים בהתלבטויות של הורים לגבי עד כמה הדבר עלול להשפיע על עתיד ילדיהם. בעיני, שאלת הרלוונטיות של מידע זה על ילדינו למערכת הצבאית היא עקרונית, מאחר והיא עלולה למנוע מהורים רבים לפנות לעזרה עבור ילדיהם, או לעודד את ילדיהם להסתיר את קבלת העזרה ובכך לעורר בהם, באופן לא מכוון, תחושות של בושה ומבוכה על שנדרשים לסיוע מלכתחילה. התשובה בקצרה - ככל שאבחון, טיפול, התייעצות קרובים יותר לתאריך הגיוס העתידי, וככל שקשורים להיבטים מקיפים ועמוקים יותר בחיי ילדינו, דווקא אז הם רלוונטיים יותר להצגה ולדיון במפגש הראשוני עם המערכת (בין אם היא צבאית, חינוכית או תעסוקתית עתידית). חשוב לציין, כל מה שנכתב ונאסף על ילדינו, בין אם במסגרת פרטית או במסגרת חינוכית, בראש ובראשונה שייך להורי הילד ולו עצמו, וככלל, איש לא חשוף לזה ללא אישור מפורש של ההורים. המידע שכן מגיע למערכת הצבאית ברובו המוחלט מבוסס על דיווח עצמי, כאשר יוצאים מן הכלל לכך הם טופס שנדרש למלא רופא המשפחה לקראת הביקור בצו הראשון ובו מפורטים אבחנות רפואיות וממצאים רפואיים קודמים, וכן מקרים מאוד חריגים אשר אינם תופסים לכלל האוכלוסייה. אם תבחרו שלא להעלות את הסוגיות שילדיכם התמודדו עימם בחייהם (בין אם נכתבו ובין אם לא), ככל הנראה הן לא יגיעו לידיעת המערכת הצבאית. אך, לתחושתי, זה עלול לגרום ליותר נזק מאשר תועלת. לא היינו חושבים לנסות להסתיר מידע רפואי רלוונטי (כמו אלרגיות) בכניסתם של ילדינו למערכת הצבאית או החינוכית, רק מתוך חשש להשפעה של הדבר על עתידם, משום שאנו מבינים כי זה יהיה בגדר סיכון בלתי סביר. בעיני, אותו הדבר בדיוק נוגע לקשיים ומצבים נפשיים, רפואיים ונוירולוגיים. אם אנו יודעים כי ילדינו מתקשים וסובלים מבעיות שיגבילו אותם (במערכת החינוך, בחוגים, בתנועת הנוער), כהורים, מוטלת עלינו החובה בראש ובראשונה להציע סיוע לקושי - מקצועי אם נדרש - וכן לסייע להם להבין מגבלות אלו. אפשר להבין את החשש להציף קשיים וצרכים מיוחדים של ילדינו, ואולי אף לראות בזה "גול עצמי". לעיתים, דבר זה נובע מהקושי שלנו כהורים להודות בכך שלילדינו (ולנו) יש בעיות. לעיתים, המחשבה כי נוכל לשפר את עתיד ילדינו על ידי "מחיקת" הקושי מעברם ולאפשר להם "דף חלק", היא זו שמנחה אותנו. אך לצערנו, לא ניתן לפתור את קשיינו או קשיי ילדינו על ידי התעלמות או הכחשה. במקום זאת, אני מציע שנשאף לנהל שיח פתוח וכנה, גם אם לא באופן תדיר, אז סביב צמתים קריטיים עם ילדינו, על צרכיהם ויכולותיהם ועל מידת ההתאמה שלהם לדרישות המסגרת אליה הם עתידים להצטרף.